<h1>כתובות נ"ח ע"ב</h1>
<h2>דף יח.</h2>
זה נוסח שטר הכתובה. בכך וכך בשבת, כך וכך לירח פלוני, שנת כך וכך לבריאת עולם, למנין שאנו מונין כאן במקום פלוני, מתא דעל מקום פלוני מותבא. איך החתן ר' יצחק ישמרהו צורו ב"ר אברהם מגו ישמרהו צורו אמר לה למרת רבקה כלתא בתולתא תבורך מנשים בת ר' בתואל ישמרהו צורו הוי לי לאנתו כדת משה וישראל. ואנא במימרא דשמייא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס ואסובר ואכסה יתיכי ליכי, כהלכת גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין ומסוברין ומכסין ית נשיהון בקושטא. ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי כסף זוזי מאתן דחזו ליכי ומזונייכי וספוקייכי וכסותייכי, ואעול לותייכי כאורח כל ארעא. וצביאת מרת רבקה כלתה בתולתא דא, והות ליה לר' יצחק יצ"ו חתן דנן לאינתו. ודא נדוניא דאנעלת ליה עם נפשה מבית אביה ואמה לבית בעלה, בין בכסף וזהב ובגדים ותכשיטין ושימוש ערסא ושאר מטלטלין, כך וכך דינרי זהב זייאניה יפים וטובים עוברים במדינה זו היום בכל מקח וממכר. וצבי החתן ר' יצחק יצ"ו הנזכר והוסיף לה מדיליה תוספת על עיקר כתובתה לרצונה כך וכך דינרי זהב מהמטבע הנזכר, סך שומת הכל בין נדונייא ותוספת כך וכך דינרי זהב זייאנייה מהמטבע הנזכר. וכך אמר לנו ר' יצחק יצ"ו הנזכר חתן דנן, שטר כתובתא דא ונדוניא דא ותוספת דילה קבילת עלי ועל יורתאי בתראי להתפרעא מכל שפר ארג נכסין וקניינין דאית לי תחות כל שמיא, דקניתי ודאקנה, ממקרקעי וממטלטלי, מקרקעי ואגבן מטלטלי, נכסין דאית להון אחריות ואגבן דלית להון אחריות, כולהון יהון אחראין, וערבאין ומשועבדין לשטר כתובתה דא ונדוניא דא ותוספת דילה למגבי מנהון הכל משלם, אפילו מגלימא דעל כתפאי. וכל זמן ששטר זה יצא קיים מתחת ידה או מתחת יד באי כוחה בדלא קרוע או בדלא כתוב על גבו שהוא פרוע, תהא נאמנת היא ויורשיה ובאי כוחה עלי ועל יורשי אחרי ועל באי כוחי, לה וליורשיה ולבאי כוחה, בדיבורם הקל בלבד לא נפרענו, בכל סך הכתובה והנדוניא והתוספת הנזכר, הן בכולה הן במקצתה, ובכל ענייני שטר כתובתה, כשני עדים כשרים לעולם, בלא שום נדר ובלא שום שבועה קלה וחמורה וגלגולא ואפילו חרם סתם והדרת הראש, שכך קיבלתי עלי ועל יורשי ועל באי כוחי לה וליורשיה ולבאי כוחה בקנין גמור מעכשיו נאמנות זו בפירוש, בכל ענין זכותה וייפוי כוחה ובכל לשון של זכות, בלי שום תנאי ושיור בעולם. ואחריות וחומר שטר כתובתא דא ונדוניא דא ותוספת דילה קיבלתי עלי ועל יורשי אחרי אחריות גמורה בקנין גמור מעכשיו, על פי ההסכמות והתקנות שתיקנו עליהם הקהל הקדוש קהל פלוני ישמרם צורם. אם יש תקנה, יכתוב. ואם אין תקנה יכתוב, באחריות וחומר כל שטרי כתובות שרירין וקיימין דנהיגין בישראל שתיקנו חז"ל מיומא דנן ולעלם. דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי, בביטול כל מודעי שמסרתי ושאמסור. וקנינא מהחתן ר' יצחק יצ"ו ב"ר אברהם יצ"ו הנזכר למרת רבקה תבורך מנשים הנזכרת בת ר' בתואל הנזכר על כל מאי דכתיב ומפרש לעיל, ועל הנאמנות בפירוש, במנא דכשר למקניא ביה. והכל שריר וקיים. וחותמים החתן והשושבינים והעדים.
וזה פירוש שטר הכתובה בס"ד. אני שמעון בנו צמח אלמד לסופרים חוק ומשפט הכתובות. ועינם אפקחה, להלוך לאורה, ולא ילכו כסומא בארובות. בכך וכך בשבת וכו'. מה שכותבין בכתובות ושטרות זמן, הוא שאם יצאו שטרות אחרים על הבעל או על הלווה, או אם מכרו נכסיהם, לדעת מי הוא הקודם ויהיה נפרע תחילה. ואף על פי שאם אין זמן בכתובה ולא בשטר אין נפסלין בכך, ואף על פי שהיא עדות שאין אתה יכול להזימה היא כשרה, לפי שאין בודקין עדי ממון בדרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, כדאי' בפרק קמא דסנהדרין [ג' ע"א] ובפרק אחד דיני ממונות [שם ל"ב ע"א], ואף לא עדי נשים, משום עיגונא כדברי הרמב"ם ז"ל [פי"ג מגירושין הכ"ח] או משום חינא כדברי הרמב"ן ז"ל בחידושיו באחרון מיבמות [קכ"ב ע"ב]. ומשום הכי שטרי חוב המאוחרין כשרים, וכן כתב הרמב"ם ז"ל. והוא הדין שאם אין בשטר שם מקום שהוא כשר, כדמוכח בפרק שני דייני גזרות [כתובות ק"י ע"ב]. ואם יצאו שני שטרות בפנינו, באחד כתוב בו זמן ובאחד אין כתוב בו זמן, יד בעל השטר שאין כתוב בו זמן על התחתונה. ואפילו יצאו בחודש אחד, ובאחד כתוב בו יום החודש ובאחד לא כתוב בו אלא חודש סתם, יד בעל השטר שכתוב בו יום החודש על העליונה, וכמו שאמרו בפרק מי שהיה נשוי [שם צ"ד ע"ב] הנהו תרי שטרי דנפקי קמיה דרב יוסף, חד כתיב ביה בניסן סתמא וחד כתיב ביה בחמישה בניסן, ואמר רב יוסף לההוא דכתיב ביה ניסן סתמא אימר בר תשעה ועשרין את ולא תגבה. ובגיטין, אם אין בו זמן כלל הוא פסול, משום פירות ומשום בת אחותו. ואם יש בו זמן הוא כשר אף על פי שאינו מבורר באיזה יום, ואפילו כתוב בו שבוע סתם ולא כתב בו שנה ולא חודש ולא יום כשר, דאהני לשבוע דלקמיה ולשבוע דלבתריה, כדאיתא בפרק שני דגיטין [י"ז ע"ב]. ובכל השטרות נהגו לכתוב הזמן בסוף השטר, לפי שהרבה פעמים מקבלין העדות ואין כותבין השטר עד לאחר זמן, וכמו שאמ' בפרק גט פשוט [ב"ב קע"ב ע"א] אם דכירתו יומא דאקניתו ביה כתבו יומא דאקניתו ביה, ואי לא כתבו יומא דקיימתו ביה. ובירושלמי בפרקא קמא דמציעא [ה"א] נראה שמקום הזמן הוא סמוך לחתימת העדים, אף על פי שלא פירשו כן רש"י ז"ל ור"ח ז"ל, כמו שכתוב בחידושי הרמב"ן ז"ל, והוא מהטעם שהזכרתי. ובגיטין אי איפשר לאחר החתימה, שאין חותמים בו אלא יום שציוה אותם הבעל. וכן בכתובות, אף על פי שאפשר לעשות כן, אבל כבר נהגו לחתום השטר ביום הנישואין בפירסום גדול. על כן בין בגיטין בין בכתובות כותבין הזמן תחילה. ובשטרות שכותבין הזמן לבסוף צריכין להתחיל השטר יודעים אנו עדים וכו', לשון הכתוב [ויקרא ה'] והוא עד או ראה או ידע, ואמרו בגמרא בפרק שבועת העדות [שבועות ל"ג ע"ב] ידיעה בלא ראיה כגון שהודה בפניהם שהוא חייב לו. ובכתובות אין לפרש זה, כיון שכתוב בו זמן בתחילה אינו נופל יפה לשון יודעים אנו עדים, ויספיק מה שכתוב בו וקנינא מיניה.
ובשטרות ובכתובות ובשטרי מכירה לשון השטרות הוא דברי העדים, כאילו באו להעיד בבית דין, דבעינן מפיהם ולא מפי כתבם, ועדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בבית דין, על כן כותבים אמר לנו פלוני או זכרון דברים שהיו בפנינו, כמו שאמרו בפרק (מי שמת) [יש נוחלין (ב"ב קל"ו ע"א)] דוכרן פתגמי דהוו באנפנא. ובגיטין הוא דברי הבעל שבקית ותרוכית, שהבעל צריך לגרש בעצמו ולא על ידי שליח, שאפילו אמר לבית דין הגדול שבירושלים שיאמרו לעדים שיגרשו את אשתו אינה מגורשת, כמו שנזכר בפרק מי שאחזו [גיטין ע"ב ע"א] עד שישמעו קולו. ובכתובות ובשטרות כותבין מה שאמר להם הבעל והלווה או המוכר. והנוצרים בשטרותיהם הם כותבין לשון הלווה או המוכר אני פלוני לויתי או מכרתי, והעדים הם חותמין בסוף. והוא הדין בשטרות שלנו אם כתב הלווה אני פלוני לויתי וחתמו העדים במצוותו, יש לו דין מלוה בשטר, כי כן כתבו הגאונים ז"ל. והישמעאלים אינן כותבין שטרותיהם (א)לא בשם הלווה והמוכר ולא בשם העדים, אלא פלוני העיד על עצמו ואמר לעדיו, ואחר כך חותמין העדים. וזה אין לו שורש, אלא אם יאמרו שהוא לשון השופט המקיים השטר בנימוסיהם.
ותקנת חכמים היא שתינשא הבתולה ביום רביעי ותיבעל ליל חמישי, כדאיתא בפרק בתולה [כתובות ב' ע"א]. הנישואין יום רביעי לפי שבתי דינין יושבין בשני ובחמישי מתקנת עזרא, כדאיתא התם [ג' ע"א] ובפרק מרובה [ב"ק פ"ב ע"א], ואם יהיה לו טענת בתולים ישכים לבית דין קודם שתיקרר דעתו. ולא תיקנו שתינשא באחד בשבת, משום דשקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה שלושה ימים יום ראשון ויום שני ויום שלישי. ותהא נבעלת ליל חמישי משום ברכה דדגים שנבראו יום חמישי ויברך אותם אלהים. ואמרו בגמרא [כתובות ג' ע"א] שעכשיו (שאין) [שיש] שם בתי דינין קבועים אשה נישאת בכל יום. ונראה מהגמרא [ה' ע"א] דבערב שבת אין נושאים שמא ישחוט בן עוף בשבת לצורך הסעודה. ומה שנהגו עכשיו לישא ערב שבת, כתב הרמב"ן ז"ל שהוא מנהג בורות, וכן כתב רבינו יהוסף הלוי אבן מגאש ז"ל, אלא שלא מיחו בידם חכמים. והיתה מותרת להיבעל ליל שבת, ואינו אסור משום חבורה, כמו שאמרו בפרק בתולה [שם ז' ע"א] ובפרק תינוקת [נדה ס"ד ע"ב]. וכן תיקנו חז"ל [כתובות ה' ע"א] לאלמנה שתינשא ביום חמישי, שלא ישכים למלאכתו, שהוא אסור בעשיית מלאכה כמו שנזכר בתוספתא [שם פ"א ה"א], ויהיה שמח עמה שלושה ימים ביום חמישי ויום שישי ויום שבת. כי מצות עשה היא מן התורה לשמח אשה חדשה, שנאמר [דברים כ"ד] ושמח את אשתו אשר לקח. ונבעלת ליל שישי משום ברכה דאדם שנברא ביום שישי, אבל להיבעל בליל שבת אסור כמו שאמרו בירושלמי [שם פ"א ה"א] הני דכנסין ארמלן ליכנסן מבעוד יום, לפי שאין אדם קונה את אשתו ליורשה ולהיות זוכה במציאתה ובמעשה ידיה אלא בחופה אם היא בתולה, ואם היא אלמנה אין לה חופה אלא בביאה, ואם יבעול אותה בתחילה בשבת נמצא קונה קנין בשבת ואסור. וכן להכניס בתולה לחופה בשבת אסור, שעל ידי החופה קונה אותה לזכות בירושתה ובמציאתה ובמעשי ידיה.
ויש מקומות שמתחילין בשם ה' אל עולם כמנהג הישמעאלים. ואינו כמנהג חכמים ז"ל, שהרי עשו יום טוב כשביטלו הזכרת השם מהשטרות כמו שנזכר במגילת תענית ובראשון מראש השנה [י"ח ע"ב], לפי שלמחר יפרע זה את חובו ונמצא השטר מוטל באשפה.
בכך וכך לבריאת עולם למנין שאנו מונין כאן במתא פלוני'. הוצרכו לומר כן, לפי שיש מונין ממולד וי"ד שהוא מולד תשרי שנה אחת אחר מולד בהר"ד, וכן הם כל מנייני התורה למנות מבריאת אדם הראשון שהוא מולד וי"ד ונברא ביום שישי. ולפי שהבריאה היתה ביום ראשון והוא כ"ה באלול לדעת ר' אליעזר שאמר בתשרי נברא העולם [ר"ה י' ע"ב], על כן כדי שלא יניחו אותם החמישה ימים, מתחילין בקצת המקומות למנות מהמולד בהר"ד שהוא מולד תוהו, שהוא שנה אחת קודם מולד וי"ד, וכן נוהגין במקומותינו. ואילו לא פירש לאיזה יום מונין היה אפשר לטעות בין מוקדם למאוחר, שאם כתב בו שנת חמשת אלפים ומאה ותשעים וחמש לבריאת עולם סתם היה אפשר לטוען לטעון זה החשבון הוא לפי מולד וי"ד והוא מוקדם ופסול, ומשום בית דין טועין, שהרי לפי הדין אינו נפסל בכך דתלינן שהסופר כתבו בדקדוק, כדמוכח בפרק קמא דעבודה זרה [י' ע"א], על כן פירשו שהוא לפי המנהג הידוע למנות לבריאת עולם במקום ההוא. ובימי רבותינו היו מונין למלכות יון, וכן נוהגין במזרח ואומרים בכך וכך לשטרות. ומתחיל בשנת שלושת אלפים וארבע מאות ארבעים ושמונה שנה אחר בריאת העולם, אלף שנים אחר יציאת מצרים, כמו שהוא מפורש בתלמוד בפרק קמא דעבודה זרה [שם]. והיה אומר ר' מאיר [גיטין פ' ע"א] שאם שינה ממטבע שטבעו חז"ל ומנה למלכות אחרת שהולד ממזר, אבל אנן קיימא לן כרבנן דפליגי עליה, שאפילו לא כתב אלא לשם סנטר שבעיר כשר. וכל שכן לבריאת עולם, שאפילו רבי מאיר אינו פוסל אלא אם כותב לאיזה מלכות אחרת שהיא יותר גרועה ממלכות יון, אבל לשם מלכו של עולם שהוא בריאת העולם אפילו רבי מאיר מודה, דלכתחילה עבדינן הכי.
ולשון מתא פלונית הוא כולל עיירות גדולות וקטנות. בפרק קמא דגיטין [ז' ע"א] אמרי מתוותא דארעא דישראל קא חשיב, גבי וקינה ודימונה ועדעדה [יהושע ט"ו], והם עיירות גדולות, ובפרק עושין פסין [עירובין כ"א ע"א] אמרינן אחויי מתוותא דמבלען בתוך שבעים אמה ושיריים, והם כפרים קטנים. וכן כתבו בתוספות. דעל כיף ימא יתבא. תרגום על שפת הים [בראשית כ"ב] על כיף ימא. ולומר לעיר יתבא, והיא אינה יושבת, לשון מקרא הוא, ואמרת לצור היושבת על מבואות ים ביחזקאל [כ"ז], יושבת העמק בירמיה [כ"א], וכן יושבת בלבנון [שם כ"ב]. ולשון רבותינו ז"ל דיתבא בריש טורא [מגילה ג' ע"ב], יושבת בנחל [שם], יושבת בין החולות [שם ו' ע"א]. ואם היא על שפת הנהר יכתוב דעל נהר פלוני יתבא, כי כן לשון רז"ל בפרק כל הגט [גיטין כ"ז ע"א] ובפרק קמא דמציעא [כ' ע"א] בשוירי מתא דעל רכיס נהרא. ואם היא רחוקה מהם מעט יכתוב דעל תחום כיף וכו'. ונהגו לכתוב בכתובות וגיטין איך אמר לנו ר' פלוני. ואינו נופל יפה על הלשון. וכבר הוקשה זה להרא"ש ז"ל בנוסח הגט, ועם כל זה כתבו הוא בנוסחו שלא לשנות. ובכתובות אפשר לתקן זה, שהוא לשון העדים, וכאילו כתבו יודעים אנו איך אמר לנו פלוני.
ואם היא בתולה כותבים בתולתא דא, ואם אינה בתולה כותבים כלתא דא. וכתב הרמב"ם ז"ל בנוסח הכתובה שאם היא אלמנה כותבים אלמנה, ואם היא גרושה כותבים גרושה, ואם היא שבוייה כותבים שבוייה, כדי שלא יכשל בה כהן. ובקצת כתובות ראיתי כן בגרושה, שכהנים הדיוטות מצויים, אבל באלמנה לא נהגו כן, ונראה לפי שאין כהן גדול האסור באלמנה מצוי בגולה. ואף בגרושה חשש רחוק הוא, שהכהן הנושא אותה אחר זה שנשאה אלמנה או גרושה, אם יבדוק בכתובתה ויראה שאין לה אלא מנה יבדוק אם נישאת לשני אלמנה או גרושה, ואם היא אלמנה ותתאלמן מזה השני הרי היא קטלנית ואסורה לכל העם ככהן, וחשש רחוק הוא זה. ואם גרושה מן האירוסין או חללה שיש לה מאתים, היה קרוב לחוש לזה. הוי לי לאנתו כדת משה וישראל. שעד עכשיו לא היתה אלא מקודשת, ואינו חייב בשאר כסות ועונה, ועכשיו נעשית נשואה להיות אשתו גמורה להתחייב במה שכתוב בכתובתה.
ואנא במימרא דשמייא אפלח ואוקיר ואזון ואפרנס ואסובר ואכסה וכו'. מענין אפלח היה מוכיח רבינו אליהו שחייב אדם להשכיר את עצמו לזון את אשתו. וכן היה נראה מפרק אף על פי [כתובות ס"ג ע"א], דאמרינן דמורד על אשתו ממלאכה הוי כאומר איני זן ואיני מפרנס. ור"ת ז"ל היה חולק בזה, דההוא בפרק אף על פי היא במורד ממזונות שהם כנגד מעשה ידיה, שכיון שהוא נוטל מעשה ידיה חייב לזונה, ואם אינו עושה כן הוי מורד. ולשון כתובה שכתוב בו אפלח אינו לשון שכירות שישכיר את עצמו, אלא עבודה (שצריך) [שדרך] האיש לעשות בביתו ושדהו לחרוש ולזרוע ולהצליח נכסיו, לא להשכיר עצמו לאחרים. ואוקיר. הוא לשון כבוד, וכמו שאמרו רז"ל בפרק (גיד הנשה) [כיסוי הדם (חולין פ"ד ע"ב)] לענין יכלכל דבריו במשפט, אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו. ואזון. הוא חיוב מזונות שחייבתו תורה שנ' [שמות כ"א] שארה וכו' לא יגרע, ותרגם אונקלוס זיונה. וכן דעת הרמב"ם ז"ל, והסכים עמו הרשב"א ז"ל בחידושיו בפרק המדיר. והרמב"ן ז"ל בחידושיו בפרק השולח וכן בפרק המדיר אומר שאין חיוב מזונות אלא מדרבנן, שתיקנו מזונות תחת מעשה ידיה כדאיתא בפרק נערה שנתפתתה [כתובות מ"ז ע"ב]. והרמ"ה ז"ל כתב דאף על גב דלא מחייבינן ליה למפלח, אבל היכא דעבד ושקל אגרא מחייבינן ליה לזונה, ואפילו אי לית ליה אלא מזונא לחד יומא. ואף על פי שבעל חוב אין דינו כן, אלא משיירינן ליה מזון שלושים יום, באשתו אינו כן, שאין מסדרין לו. ולי היה נראה שאם לבעל חוב מסדרין שחיובו מן התורה, כל שכן למזונות אשתו שאין חיובו אלא מדרבנן כדעת הרמב"ן ז"ל. אבל דברי הרמ"ה ז"ל דברי טעם הם, דלא שייך סידור במזונות אשתו, שהרי המזונות הם החוב בעצמו, מה שאין כן בחוב הבא מצד אחר. ועוד, דלא גרעה אשתו מעבד עברי דכתיב ביה [דברים ט"ו] וטוב לו עמך עמך במאכל עמך במשתה, וכן אמרו בגמרא בפרק אף על פי
